עתירה לבג"ץ נגד בתי הדין הרבניים בעילה של חריגה מסמכות וביטול פסקי דין שגויים כתוצאה מכך

בעת עתירה לבג"ץ אנו צריכים להצביע על עילה המצדיקה את התערבותו של בג"ץ בהכרעה השיפוטית של  בית הדין הרבני, רק כך ניתן יהיה להביא את טענותינו בפני בג"ץ ולנסות לשכנע שהעתירה ראויה לדיון, כך שלא תידחה על הסף.

ישנן מספר עילות בגינן יתערב בג"ץ בהכרעות בתי הדין הדתיים. העילות, נמצאות בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק-יסוד: השפיטה והן: חריגה מסמכות; סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי; פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי; וצורך בסעד מן הצדק.

1. חריגה מסמכות וסטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי

חריגה מסמכות קורית כאשר הכרעת בית הדין הרבני ניתנה ללא סמכות שבדין, מכוח היותו ערכאה שיפוטית במדינת ישראל שקמה לפי חוק וכפופה לו כמו יתר הגופים במדינה. ישנה חקיקה כללית החלה על כל הגופים במדינת ישראל, חקיקה נוספת המחייבת ערכאה שיפוטית וחקיקה ספציפית עבור בתי הדין הדתיים, השונים.

שתי העילות מצביעות על כך שבית הדין הרבני נתן הוראה שאין לו סמכות לתת, ולכן יש מקום לבטל הוראה זו.
לדוגמה, מקרה מפורסם שבו הוגשה עתירה לבג"ץ כנגד הכרעה שיפוטית של בית הדין הרבני הגדול סוקר במוקדי החדשות תחת הכותרת – "בג"ץ הבוגדת" (ר' בג"ץ 4602/13 ובג"ץ 9780/17).

במקרה זה, קבעו בית הדין הרבניים האזוריים בחיפה ובירושלים, באישור בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים כי אישה שבגדה בבעלה אינה זכאית לזכויות בחלק מהרכוש שנצבר בתקופת החיים המשותפים, בשל הבגידה. האישה, החליטה לעתור לבג"ץ כנגד קביעת בתי הדין הרבניים, ובג"ץ דן בעתירתה.

שניים מתוך שופטי ההרכב שדנו בבג"ץ שמכונה "הבוגדת" קיבלו את טענות בתי הדין הרבניים והותירו אותן על כנן.
השופט השלישי בהרכב, השופט י' עמית, סבר כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם כאשר החילו דין דתי בסוגיה שחוסה תחת חוקי המדינה הכלליים – סטייה מהוראות חוק המכוונות לבתי הדין הדתיים אשר מגדירות באילו סוגיות ניתן להחיל את הדין הדתי.
על החלטת בג"ץ לדחות את העתירה בבג"ץ המכונה "הבוגדת" הוגשה בקשה לדיון נוסף – הליך חריג מאוד המתקיים לעיתים רחוקות.

דיון נוסף התקיים, ובסופו, בהרכב מורחב של 9 שופטים בבית המשפט העליון, נקבע כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם וסטו מהוראות חוק המכוונות לבתי הדין הדתיים, ולכן הכרעות אלו (כולל ההחלטות של בג"ץ בסיבוב הראשון) – דינן בטלות.

לאחרונה, הוגשה עתירה דומה לבג"ץ בעניין כמעט זהה, עתירה שקיבלה בתקשורת את הכינוי – "בג"ץ הבוגדת 2". גם במקרה זה קבעו ערכאות בתי הדין הרבניים כי בשל בגידת האישה, רכוש הצדדים יחולק באופן לא שוויוני לרעתה. במקרה זה, קבעו שופטי בג"ץ כי בתי הדין הרבניים חרגו מסמכותם, ובדומה למסקנות הדיון הנוסף בבג"ץ הבוגדת הראשון, ביטלו את הכרעות בתי הדין הרבניים.

2. פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי וסעד מן הצדק

בהיעדר קביעה אחרת של המחוקק, הסמכות לקביעת סדרי הדין בבתי הדין הרבניים נתונה לבתי הדין הרבניים עצמם, אך סדרי דין אלו לא יעמדו בסתירה לחוקי הכנסת ולעקרונות הצדק הטבעי [כך נקבע בבג"ץ 9261/16 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים (נבו, 2017)]
עקרונות הצדק הטבעי הם אותם עקרונות בסיס הטבועים בנו כחברה – מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור.
פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי היא פגיעה מוסרית, ועילה זו תהיה רלוונטית בעת עתירה לבג"ץ כאשר הכרעת בית הדין הרבני  אינה מוסרית. מדובר בעילה אמורפית קשה יותר לטיעון והוכחה.

דוגמה לכך ניתן לראות בפסק דינו של השופט הנכבד י' עמית בבג"ץ הבוגדת, שם הוא מציין כי אין זה מוסרי לשלול מאישה רכוש בשל בגידה, כאשר אין בחוקי מדינת ישראל עיגון לכך. דוגמא זו היא שילוב של העילות: חריגה מסמכות וסעד מן הצדק.
עתירה לסעד מן הצדק דומה בבסיסה לעתירה בשל פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, כי בשניהם על העותר להראות כי המעשה הצודק הוא לקבל את עתירתו – מאחר ואחרת ייגרם עיוות דין וכיוב'.
בכל אופן, מדובר במושג מופשט שיש להוכיחו ויש להתייעץ עם עו"ד הבקיא בתחום המשפחה והגירושים, בעל ניסיון בעתירות אילו על מנת לקבל חוות דעת האם אכן התחושה הסובייקטיבית של העוול עולה כדי סיבה לעתור לבג"ץ שיתערב בהכרעות בתי הדין הדתיים.

כאמור, כמו בערעור ב"גלגול שלישי", הסיכויים לכך נמוכים.

המאבק על הסמכות: "הלכת שרגאי" כמגן מפני פסיקת מזונות דתית

אחת מזירות המאבק הסוערות ביותר בדיני המשפחה מתרחשת על מגרש ה'כריכה'. מתדיינים (בעל או אישה) רבים ממהרים להגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני ו'לכרוך' בה את נושא מזונות הילדים, במטרה לזכות בפסיקה המבוססת על הדין הדתי. אולם, פסיקת בג"ץ העדכנית ביותר הציבה גבולות ברורים לאקטיביזם הרבני.
בפסקי דין מהדהדים משנות 2024-2025, אשרר בג"ץ מחדש ובמלוא העוצמה את 'הלכת שרגאי' ההיסטורית. בג"ץ הבהיר ללא כחל וסרק: כל פסיקה מהותית בנוגע למזונות ילדים (כתביעה עצמאית של הקטין) הניתנת בבית הדין הרבני ללא הסכמה מפורשת וכתובה של שני הצדדים – ניתנת בחוסר סמכות עניינית ודינה בטלות. בית הדין הרבני רשאי במצב כזה לעסוק אך ורק ב'תביעת השבה' רטרואקטיבית בין ההורים. יובהר שהנושא פתוח ויש בו שינויים רבים בחקיקה מצידה של הכנסת.

מכל מקום, חובה לעמוד על המשמר ובזיהוי כי בית הדין הרבני 'פלש' לטריטוריה אזרחית ושפט בענייני מזונות קטינים, אחריות הורית של קטינים או חלוקת רכוש ואיזון משאבים ללא סמכות או בניגוד לחוק (לדוגמא יחסי ממון, כפי שקרה בפרשת בג"ץ 'הבוגדת'), יש למצות הליכים בזמן, לערער לרבני הגדול ואם השגגה לא תוקנה – לעתור לבג"ץ.